מלכת הצפרדעים

אביבה מנשה

ספרי ניב

"בבצה אחת סרוחה, בין עלי הצפצפהוסבך הצמחיה, חיו להן צפרדעים ירוקות ושמחות,
ורק צפרדע אחת בודדה, בצד ישבה והייתה עצובה.
שמה של הצפרדע היה צפרדיעולה."

הסיפור הזה מעלה תופעה בעייתית בחברה האנושית. אנשים נוטים להימשך לכל מה שיפה ולכל מי שיפה. כל מי שיפה וצעיר, יש לו מקום בחברה, אבל מי שמכוער ומזדקן, אין לו מקום בחברה. התופעה הזאת מחריפה מדור לדור, וככל שהחברה "מודרנית" יותר, הערך של היופי בה מקודש יותר.

נשאלת השאלה: האם למכוערים אין זכות קיום רק בגלל המראה שלהם? האם מי שחיצוניותו כעורה, מכוער גם מבפנים? האם למכוערים אין צדדים יפים אחרים?

הצפרדע אומנם מכוערת, אבל בניגוד למה שהצפרדעים חשבו, שאם היא לא יפה אז היא צפרדע לא טובה, יש לה עולם פנימי שלם ועשיר של שירה, יצירה, שמחה ואהבה. עולם פנימי מאוד יפה ואצילי.

ואני שואלת, האם זה לא מה שחשוב באמת?
קריאה נעימה, אביבה מנשה.