פליקס קרול - ווידויו של מאחז עיניים

קרול רבקה בראנט

אחוזת בית

הקורא המכיר את כתביו של תומאס מאן ודאי יופתע לגלות, שבניגודלכובד־הראש המאפיין בדרך כלל את יצירתו, "פליקס קרול" הוא רומאן
קומי, וליתר דיוק פארודי. מאן מטפל כאן על־דרך ההומור בסוגיה
שהעסיקה אותו כל ימיו: המתח הטרגי בין החיים )או השגרה הבורגנית
המהוגנת( מכאן, לבין האמנות והכמיהה ליופי )המתנערת בהכרח מכל
מהוגנות( מכאן – סוגיה נפתלת שהורתה ולידתה ברומנטיקה הגרמנית,
ולהתמודדות עמהּ הקדיש הסופר את מיטב אונו וכישרונו. "פליקס
קרול", שהוא הרומאן האחרון שלו, הוא מבחינה ידועה גולת־הכותרת
של פועלו הספרותי, ולוּ משום שכל מה שהוצג כקונפליקט טרגי ביצירות
שכתב עד כה, החל ב"מוות בוונציה" וכלה ב"דוקטור פאוסטוס", נהפך
כאן לקומדיה קלילה ומשעשעת. פליקס, כמוהו כאמן הרומנטי, מתמרד
בשם החירות והיופי נגד תפלותם המשמימה של החיים בעולם הזה.
כמוהו כאמן הרומנטי, טבועה כל הווייתו בחותם הבדידות והחטא.
תפיסת הספֵירה האסתטית כפי שהוא מציג אותה ב"וידוייו" עומדת
בסימן הוצאתו של האמן אל מחוץ לתחום החיים, אל מעֵבר לטבעי
ומעל לאנושי; דוגמא מובהקת לכך ימצא הקורא בקטע היפהפה המתאר
את אמנותה של לוליינית־הטרפז אנדרוֹמָכֶה )ולא בכדי מיוצגת כאן
האמנות על־ידי הקרקס דווקא!(.
תפיסת־האמנות הטרגית־הרואית של הרומנטיקה הגרמנית
מתגלגלת כאן בפארודיה פרועה למדי. פליקס אינו אמן, וגם אין לו
שום יומרה ליצור אמנות כלשהי. הוא פשוט נוטל את עצמו ואת חייו
ועושה מהם יצירת־אמנות גדולה אחת, מִשחק בלתי פוסק בתחפושות,
בחילופי־תפקידים, במעשי־מרמה ואף בפשעים למיניהם: בכל מקום
שהוא מופיע נהפך העולם לבימת־תיאטרון ופליקס עצמו לשחקן־
וירטואוז, שכל מעשיו הם התגלמות של אסתטיציזם רדיקאלי, דהיינו
מרוקן לחלוטין מערכים מוסריים, אך מלוטש בקפדנות ובחומרה
עילאית. ובמילים אחרות: כל דבר שפליקס עושה הוא בעצם בחזקת
אמנות, שכן בכל פעולה מפעולותיו מתגשם נצחונו של הרצון, כלומר
נצחונה של הרוח על החומר: כוח־הדמיון, השאיפה לחירות מוחלטת,
ויֵצר־המשחק – אלו מצליחים להכניע שוב ושוב, לשמחת לב הקורא,
את עריצותה הדכאנית של המציאות.
נ"מ