החייל האחרון

ינון ניר

אריה ניר

בצה"ל בוחרים בנות איכותיות שנראות טוב לתפקיד מאבחנות. כשאתה בן שש עשרה וחיילת יפה שיושבת מאחורי שולחן מגלה בך עניין, זה בקלות יכול לסובב לך את הראש. לא מעט מלש"בים יוצאים מהריאיון משוכנעים שהמאבחנת ניסתה להתחיל איתם. אני רוצה לספר למאבחנות על תעשיית העופות. כשהאפרוחים בוקעים מהביצים, עובדות בשכר מינימום שלובשות כפפות לטקס לבנות מפרידות בין הזכרים לנקבות. הנקבות נשלחות לבתי גידול, והזכרים ממשיכים על המסוע שמוביל אותם אל המגרסה. אני רוצה לצעוק את השמות של החברים שלי שנהרגו בלבנון ולהסביר למאבחנות את התפקיד שלהן בפס הייצור של צה"ל, להמליץ להן להחליף את המדים בבגדי עבודה. שלפחות נדע לאן אנחנו הולכים. אליאב קדוש גדל במושב בכורות. במושבים הטובים בדרום כשמישהו מתקבל לקורס טיס או מסיים קורס קצינים, המשפחה שלו תולה שלט בכניסה לחצר כדי שכולם יֵדעו איזה גיבור גדול הבן שלהם. בבכורות אף אחד לא תולה שלטים ולא מתקבל לשום מקום. אבל זה לא הפריע לקדוש להאמין שהוא יכול להיות טייס. או לוחם בסיירת. או צנחן. הוא לא דמיין שכך ייראה השירות הצבאי שלו. זהו רומן על איש צעיר המחפש נקודת אחיזה בעולם, על שירות בצה"ל בשנות התשעים, על פערים ומעמדות בחברה הישראלית, ועל כמיהה גדולה לשקט פנימי. החייל האחרון כתוב בכישרון גדול, ברגישות ובהומור, ומנצל בתבונה ובריסון חומרים פוליטיים, חברתיים ואנושיים רבי עוצמה. ספריו הקודמים של ינון ניר, "פעמיים קברו את ברטה", "התקופה הכחולה" ו"עלילות פרומות", זכו בשבחי הביקורות.