לא העזנו לדעת

איריס לעאל

הוצאת ספרים עם עובד

כמה שבועות לאחר הלילה הנורא ההוא פונה אישה אל בעלה ואבי ילדיה ומשחזרת לו מה קרה וכיצד, נזכרת, מטיחה, מתפייסת, והשיחה מתפרסת על פני שנים. ״כלפי חוץ התמודדנו עם זה יפה,״ היא אומרת, ״אבל הצער, כמו קוטל עשבים, ממית גם את מה שנמצא קילומטרים ממנו.״ ביסוד השיחה בשורה שאין קשה ממנה - מותו של אדם צעיר במלחמה חסרת תוחלת. המשפחה כולה נשאבה אז לתוך החלל שנפער בה, התלכדה בשבעה במושב בצפון, עד שהסחרור התחיל להרחיק זה מזה את מי שעוד שמרו בלבם טינות ישנות: אחים, גיסות, בני דודים. כולם הסתחררו במערבולת. שניים נפלטו מתוכה, המספרת ובעלה. מה שחיבר ביניהם מאפשר לאחר שנים את השיחה הזאת, שעולה מתוכה, בצד הכאב המסרב להיעלם, גם אהבה גדולה. העובדות הכלליות מוכרות לכל ישראלי – איך נפתח סבב האלימות ואיך הסתבך – אבל כאן משפחה אחת בהתמודדותה, וזוג אחד, איריס ותמיר, עם זיכרונותיו מן התקופה ההיא: אלה שכך בדיוק קרו, ואלה שנילושו בנפש המתבוננת לתוך עצמה בלי שום הנחות, אך גם בעדנה מאוחרת. איריס לעאל בספר אמיץ מעיזה להישיר מבט נוקב אל נבכי ההוויה הישראלית ולהאיר שם, בלי לחוס על עצמה, את אחד האזורים הטעונים ביותר, אם לא הטעון מכולם, ולתת לו ביטוי אישי עמוק, חד-פעמי, מדויק וחסר פשרות.